מוגנות ברשת ללא רשת
זה קרה בזמן אחד הסגרים בקורונה. הטלפון צלצל, בדיוק כשהיתי עם מטאטא ביד אחת ומרית ביד השניה.
זה קרה בזמן אחד הסגרים בקורונה. הטלפון צלצל, בדיוק כשהיתי עם מטאטא ביד אחת ומרית ביד השניה.
״מה? אני צריכה לפרט לילדים שלי?
שיש אנשים רעים בעולם שרוצים לפגוע בהם? ועל נגיעות בכל מיני מקומות בגוף?״
התשובה היא חד משמעית לא!
מה אני מצפה מספר ילדים על מוגנות?
שיעביר חויה ולא כללים
שלא יכיל בתוכו את המילים אנשים זרים, ולא ימצב אותם בתור הפוגעים הפוטנציאליים.
״אבל אמרתי לו בפירוש״ כותבת לי אמא ״אמרתי לו שאם קורה לו משהו רע שיבוא לספר לי. אמרתי לו שהוא חייב לספר. והוא לא בא״.
שאלה שקבלתי מאחת המנויות לרשימת התפוצה שלי, וכמובן קבלתי רשות לפרסם בטשטוש פרטים:
מה הדבר שאת אומרת עליו: זה – בחיים לא יקרה?
משהו כזה, שהוא מחוץ לטווח הדמיון, שלא משנה מה יקרה – אין מצב שאת עושה אותו.
הדבר שלי היה הרצאות נטולות קהל.
בפעם הראשונה שחצית כביש לבד, בגיל תשע, אמא שלך לימדה אותך איך לעשות זאת. הסתכלתן שמאל, ימין, שמאל. חציתן.
בפעם הראשונה שהוצאת כסף מהכספומט לבד, בגיל אחת עשרה, היא לימדה אותך את הקוד, והסבירה לך איך להסתיר את המקשים, ולמה זה חשוב.
בפעם הראשונה שרצית ללכת לטיפול – לא היה מי שיסביר לך איך נכון לעשות את זה.
ההחלטה ללכת לטיפול היא בדרך כלל אישית מאד ולא מדוברת. בניגוד לדגמי עגלות ומורות פרטיות לדקדוק – מקורות המידע שלנו מוגבלים מאד. אנחנו לא יודעות לאיזה טיפול ללכת, אצל מי, ומה אמור או לא אמור להיות בו.
מטפלת מקצועית אף פעם לא תעלב אם תשאלי מה ההכשרה שלה. היא תשמח לחלוק את המידע. אמור להיות לה תואר שני טיפולי, שמעיד על כך שההכשרה שלה מפוקחת על ידי המשרד הממשלתי הרלוונטי – משרד הבריאות או משרד החינוך.
אם מישהי נעלבת מהשאלה או מתחמקת ממנה, או מכבירה במילים רבות על הקורסים שהיא למדה – נורה אדומה.
סטינג טיפולי הוא כל המערך החיצוני ששומר על הטיפול ועל המטופלת בתוכו.
יום ושעה קבועים, אורך פגישה, מיקום, הסדרי תשלום.
שמירה על הסטינג הטיפולי היא הכרחית ביותר.
אני יודעת שזה נשמע קסום – מטפלת שמדברת איתך מתי שאת רוצה, שמאריכה את הפגישות מעבר לזמן, שמדברת איתך בטלפון, שמתקשרת אליך מידי פעם לשמוע איך עברת את השבוע.
זה מחמם לב, זה נותן אשליה של מעטפת מקסימה.
וזה מסוכן ומזיק.
תמיכה איננה המטרה היחידה של טיפול, ואפילו לא העיקרית. טיפול נועד להיות מרחב בטוח שמאפשר לעבד בו תכנים מורכבים. בשביל להיות מרחב בטוח כזה הוא חייב להיות יציב, צפוי, ניתן לחיזוי.
מטפלת לא אמורה להיות כל יכולה, זמינה תמיד, עוטפת באהבה. אם היא כזו – זו אשליה. אשליה נעימה מאד, אבל הרסנית.
הרי סביר להניח שיש לה חיים משלה, ועוד כמה מטופלות ביומן. וסביר להניח שהיא לא כל יכולה.
וטיפול אמור להיות, ובכן, טיפול. לא אשליית-תחליף-אם-רומנטית.
אם יש הפרות רבות ומשמעותיות של הסטינג, גם ובעיקר אם הן לפי בקשה שלך – נורה אדומה.
זה המשך של נקודה ב׳, אבל ראוי לנקודה בפני עצמו.
קשר טיפולי אמור להתנהל בפגישות בלבד.
שיחות טלפון אמורות לשמש לצורך קביעת פגישות בלבד, או ביטולן.
גם כאשר פגישות מתנהלות וירטואלית – בטלפון או בזום – הן אמורות להתנהל ביום ובשעה של הטיפול.
תקשורת מחוץ לשעות הטיפול היא לא צפויה, ועל כן יכולה מאד להגדיל את התלות.
נניח ששלחתי למטפלת שלי מייל, ובו ביכיתי את מר גורלי ופרקתי את כאבי ותסכולי.
עכשיו יש שתי אופציות תשובה:
אופציה א׳: קבלתי את המייל שלך, הצטערתי לשמוע. נדבר על זה בפגישה הקרובה.
זו תגובה קשה, לפעמים עלולה להרגיש אטומה ולא מכילה ולא עוטפת. מה אכפת לה לפרגן לי עוד כמה מילים, לענות על השאלות ששאלתי אותה, להגיב לנשמתי ששפכתי עבורה על דף?
אופציה ב: היא ארוכה, אז לא אצטט אותה פה בפוסט. אבל מדובר בתגובה ארוכה, רגשית ומשובבת נפש.
אני ארגיש מוכלת ואהובה. המטפלת שלי מטפלת בי לא רק בשביל הכסף! הנה היא עונה לי על מיילים בחינם! היא אוהבת אותי באמת!
אני אענה שוב, אתחיל לחכות בקוצר רוח לתשובה שלא אדע מתי היא תגיע.
העובדה שזמן התקשורת איננו צפוי וקבוע – מכניסה למעגל של תלות בתגובה. התגובות הרגשיות והמכילות מספקות את הצורך הרגשי המיידי, אך מונעות את ההתבוננות בו.
חשוב לי להדגיש שיש טיפולים בהם יש קשר עם המטפלת בין הפגישות, אבל קשר זה מוגדר גם הוא מלכתחילה בתוך מסגרת הסטינג.
אם הקשר מתנהל גם מחוץ לגבולות השעה והסטינג – נורה אדומה.
טיפול נפשי אמור לטפל בנפש באמצעות שיחה, או באמצעים של הבעה ויצירה. לא באמצעות מגע!
מגע בטיפול הוא דבר מסוכן, הוא יוצר תלות ואינטימיות מסוכנת. הוא מטשטש את הגבולות ויוצר אשלייה של צורך שמתמלא.
מהו המגע היחיד שמקצועי שיתקיים בטיפול?
א. לחיצת יד בתחילת או בסיום טיפול.
ב. חיבוק בארועים מיוחדים ומרגשים במיוחד.
בכל מקרה מגע שהוא חלק מההליך הטיפולי הוא מזיק ומסוכן מאד מאד.
קבלתי בעבר הרבה התנגדויות לסעיף הזה, הרבה מהן טענו שאין לי מושג כמה מגע עוזר בתוך טיפול, וכמה הוא נצרך ומשחרר.
אני לא חושבת שמגע הוא לא דבר יעיל, ברור לי שהוא יעיל. אני טוענת שהוא מסוכן, ושאין לו שום מקום בתוך טיפול נפשי כחלק מההליך הטיפולי. עקשנית אני, אמא שלי תמיד טענה.
טיפולים במגע כמו רפלקסולוגיה, עיסוי וכו׳ – ממוקדים במגע. הם לא טיפול רגשי, לא מתיימרים לטפל בנפש דרך שיחה, וגם בהם אמורים להיות גבולות ברורים.
מגע בתוך טיפול נפשי, כחלק מההליך הטיפולי – תהלוכה שלמה של נורות אזהרה מהבהבות, בתוספת סירנה.
כל הדברים שקורים בטיפול אמורים להיות עבור המטופל, לא עבור המטפל.
נכון שהגבול דק לפעמים, אבל אם לאורך זמן, ובעוד ועוד מקרים, את מרגישה שמה שקורה בתוך הטיפול לא נעשה בשבילך ולמענך, ולא עוסק ברגשותייך ובצרכייך אלא בצרכי המטפלת – זה לא סימן טוב.
ניקח לדוגמה את הנקודה של מטפלת שמספרת על עצמה. גם בטיפול מיטיב יכול לקרות שמטפלת מספרת על עצמה, זה בסדר. השאלה היא קודם כל התדירות, אסור שזה יקרה הרבה ומעבר לזה – השאלה היא עבור מי נעשה השיתוף. האם המטפלת ניסתה להדגים משהו? להוכיח נקודה? להרגיע? לנרמל? או שיש תחושה שהשיתוף נעשה בשביל המטפלת עצמה?
בנוסף, אסור שהשיתוף יכלול תכנים אישיים מאד, ובודאי לא אינטימיים.
מטפלת שמשתפת בחייה האינטימיים, או שמשתפת בלי מטרה ובתדירות גבוהה – נורה אדומה.
כמובן שתמיד כדאי לדבר יפה ולא להעליב באופן בוטה, אבל טיפול אמור להיות המקום שבו אפשר להגיד כל מה שרוצים, בכל נושא שבעולם. גם ביקורת.
אם את מרגישה שאת לא יכולה לומר דברים מסויימים, או גרוע מזה – אם המטפלת נפגעת או נעלבת מדברים שאת אומרת, ואת לא יכולה לדון בהם שוב – משהו במטרה של הטיפול מתפספס.
חלק חשוב מאד מטיפול הוא היכולת לדבר על מה שמרגיש לא נוח בקשר הטיפולי עצמו, ואם המטופלת צריכה לחוס על רגשותיה של המטפלת ולהזהר לא לפגוע בה – הדבר לא מתאפשר.
מטפלת שהודפת ביקורת, חוסמת שיחות בנושאים מסויימים, נפגעת ונעלבת – נורה אדומה.
זו נקודה מורכבת יותר, וכמובן שיש בה יוצאים מן הכלל ואיזשהוא רצף, זה לא שחור לבן.
אבל בגדול – טיפול לא נועד למלא לי צורך אלא לעזור לי להתמודד איתו.
נניח שילדה מגיעה לטיפול כי אין לה חברות.
המטפלת יכולה להיות חברה שלה. האם זה יעזור?
לטווח הקצר – אולי. לטווח הארוך – יחמיר את הבעיה.
המטפלת אמורה לעזור לילדה לטווח ארוך, מחוץ לגבולות החדר. להבין את הגורמים לכך שאין לה חברות, להבין למה היא זקוקה מהחברות שלה. מה מרחיק אותן ממנה, מה אותה מהן.
נניח עוד שאני, כאישה מבוגרת, מגיעה לטיפול עם חוסר יכולת ליצור קשרים קרובים, לתת אהבה ולקבל אותה.
המטפלת יכולה להרעיף עלי אהבה, במקום אהבת האם שאולי חסרה לי (אמא, אין כמוך בעולם. באמת. זו רק דוגמה). זה יהיה מילוי של הצורך. זה אולי יהיה נעים אבל לא יעזור לי לטווח הארוך. עד עולם אמשיך לשלם עבור האהבה הזאת?
והמטפלת יכולה, וזו מטרת הטיפול, להתבונן איתי בקושי שלי עם קרבה, להבין את מניעיו, ללוות אותי בתהליך בו אני מצליחה למצוא את האהבה הזו אצל האנשים הקרובים אלי בחיים האמיתיים. מחוץ לחדר הטיפול.
שוב, מדובר בקריטריון קצת יותר אפור. אבל אם הטיפול כולו עוסק בסיפוק של צורך במקום בהתבוננות בו – נורה אדומה.
טיפול הוא לא תמיד דבר קל, ולא תמיד כיף. אבל הוא תמיד חייב להרגיש בטוח, והיחס הבינאישי חייב להיות נעים.
מטפלת לא אמורה להעביר ביקורת נוקבת, להקטין, ובוודאי שלא להשפיל ולהעליב. מטפלת לפעמים תראה אזורים נעימים פחות, תגיד דברים שלא נשמח לשמוע, אבל זה חייב להעשות באופן מכבד.
חוסר כבוד למטופל הוא לא נורת אזהרה, הוא שלט לכיוון היציאה.