״אבל אמרתי לו בפירוש״ כותבת לי אמא ״אמרתי לו שאם קורה לו משהו רע שיבוא לספר לי. אמרתי לו שהוא חייב לספר. והוא לא בא״.

כבר אמרנו בעבר כמה פעמים. תקשורת עם ילדים היא גורם החוסן המשמעותי ביותר מפני פגיעות. אבל תקשורת עם הילדים אין פירושה לצוות עליהם לספר לנו דברים.

חשוב להבין, ילד שחווה חוויה פוגענית, ובודאי ילד שעובר פגיעה – מרגיש המון רגשות איומים. והרבה מאד אשמה. כאשר הוא רוצה לבקש עזרה – יש כל מיני גורמים שעומדים מולו וחוסמים אותו מלספר, ואשמה היא החומה הגבוהה ביותר במערך הזה.

אי אפשר לצוות על הרגש, ואי אפשר להכריח ילד לבוא ולספר.

יותר מזה – לפעמים אנחנו אומרות מסר מילולי אחד, כמו: ״אם קורה משהו רע תבוא תספר לי״ ובמקביל מעבירות מסרים לא מילוליים אחרים, כמו: ״אני כועסת מאד כשאתה עושה משהו לא בסדר״.

בכל מצב שבו יש פער בין מסר מילולי למסר שאינו מילולי – המסר השני ינצח. זאת הסיבה שכשאת מחבקת תינוק ואומרת לו: ״איזה מכוער אתה, איזה נודניק״ תוך כדי שאת מחייכת אליו ומתרפקת עליו – הוא מרגיש אהוב. למילים שלך אין משמעות. רק למסר הגופני הסמוי. (אין בדברים אלו המלצה על העלבת ילדים בכל גיל שהוא).

לכן להורות לילד לבוא לספר לנו דברים – זה פשוט לא מספיק. צריך גם ליצור תשתית של שיתוף, שבה הילד מרגיש בטוח לספר לנו על דברים שבהם היה לא בסדר בלי לחשוש מהתגובה שלנו. 

ברור שאנחנו צריכות לחנך את הילדים שלנו כאשר הם שוגים, זה התפקיד שלנו. אבל צריך לזכור שהילד לא מבחין בין מצבים בהם הוא אשם ״באמת״ לבין מצבים של פגיעה בהם הוא מרגיש אשם, אבל בעצם הוא לא.

האופן שבו נגיב במצבים השוטפים, החינוכיים, היום-יומיים, הוא זה שיקבע את גובה חומת האשמה של הילד, ואם הוא יצליח להתגבר אליה ולפנות אלינו לעזרה.

ביקשו שיהיו פה כלים מעשיים, אז הנה כלים מעשיים וממוספרים, ליצירת תקשורת מנטרלת אשמה:

א. קודם כל – שאלי את הילד מה קרה.

גם אם ברור לך כשמש שהוא הרביץ, שהיא הרסה לאחיה את המגדל, שהם העירו את הקטן. גם אם ראית את זה מתרחש מול העיניים – תשאלי מה קרה, תני לו להסביר את עצמו. לפעמים תופתעי לשמוע גרסה שלא חשבת עליה, והרבה פעמים גם לא. אבל בעצם השאלה מה קרה יש חשיבות גדולה עבור הילד.

יצויין כי מהנסיון שלי סעיף זה הוא הקשה ביותר לביצוע. אם את נכשלת בו – את בחברה טובה 🙂

ב. שבחי את הילד על שהתגבר וסיפר את האמת.

ג. נסי במידת האפשר לפתח איתו שיח לא שיפוטי על הגורמים למעשה שלו.

יצויין כי סעיף זה נוגע רק לאמהות שאינן עמוסות, בזמנים שאינם לחוצים.

ד. חנכי אותו כהבנתך.

את יכולה לנזוף בו, להעיר לו, לספר לו סיפורי צדיקים בנושא, להסביר לו על רגשות הצד השני. מה שבא לך.

אבל – חשוב שתתמקדי במעשה ולא בילד.

״אסור להרביץ״ ולא ״אתה אלים״.

ה. אם את נאלצת להעניש אותו – תני לו נקודות זכות על זה שאמר את האמת.

במידת האפשר – עדיף לא להעניש ילד שאמר את האמת. זה מעביר מסר שהדיבור הישיר שלו והתובנה שלו על המעשה חשובים לך מאד, וגורמים לך לסמוך עליו.

ברור שלא תמיד נוכל או נצליח לעשות את כל הנ״ל, אבל ככל שילד יגדל באוירה מכבדת יותר, מאשימה פחות, מתקשרת יותר – כך יהיה לו קל יותר לבוא ולספר כאשר הוא חווה פגיעה בגבולותיו, או פגיעה של ממש.