הדבר שלי היה הרצאות נטולות קהל.

יש לי רתיעה מהרצאות מוקלטות, מוסרטות ומשודרות ותמיד הבטחתי שזה דבר שבחיים לא אעשה. אני חייבת קהל חי ונושם בשביל לדבר, צריכה לראות עינים, צריכה להרגיש את המצב, לראות נשים מבינות, מחייכות, עדיף צוחקות, שואלות.
ואז התחילה תקופת הקורונה.
כמו רוב נשות עם ישראל (והעולם כולו, בעצם) ישבתי בבית, מקור פרנסתי הושבת והיתי מאד מודאגת. אבל חוץ מלאכול שוקולד ולחפש תעסוקה לילדים – לא היה לי הרבה מה לעשות.
ואז התחילו להגיע הבקשות – הרצאה בזום, הרצאה במרחב הקולי, תקליטי, תעלי, תשלחי ותשדרי.
בתחילה אמרתי לכולן לא, אין מצב. אני חיבת קהל חי וכו׳. עמדתי כמו חומה בצורה, והסברתי לעצמי, ולכל הסביבה, שאם אני לא מסוגלת לעשות את זה – זה לא ההשתדלות שלי לפרנסה.
ואז נעתרתי לבקשה (כלומר נכנעתי ללחץ) של עירית ירושלים, ועשיתי זום אחד במסגרת הורות בסלון. זה היה אחד הדברים המפחידים וחסרי הבטחון שעשיתי בחיי.
ואז עשיתי כל מיני דברים בזום, וזה הפסיק להיות מפחיד.
ואז כבר הסכמתי להסריט הרצאה בלי קהל בכלל, רק אני מול מצלמה.
ואפילו מסרתי עשר דקות שיחה במרחב הקולי, (אבל זאת היתה באמת חויה בלתי נסבלת).
והשתתפתי בפודקאסטים
ובסוף בסוף עשיתי את הדבר שאמרתי שבטוח לא אעשה והוצאתי קורס דיגיטלי.
וזה הדבר שחשוב מאד להבין, בהקשר הזה: גם דברים שנראים לנו הזויים, לא יעלו על הדעת ובלתי אפשריים – הופכים לאפשריים כאשר הם מתרחשים בהדרגה.
זה תהליך חיובי כאשר הדבר הבלתי-אפשרי הוא חיובי, ואני מתקשה מסיבות שלי לעשות אותו, כמו לדבר למצלמה, לטפל בעצמי במקק (אין סיכוי! לא יקרה!) או לא לאכול פחמימות.
זה תהליך מסוכן כאשר הדבר הבלתי-יעלה-על- הדעת הוא שלילי, כמו פגיעה.
כשאנחנו מסתכלות מבחוץ על סיפורי פגיעות, הם נראים לנו בלתי נתפסים. אנחנו לא רוצות להאשים את הקרבן אבל לפעמים יש איזה קול בלב שאומר: מה? לא הבנת שזה לא תקין? לא הבנת שלא הגיוני שדבר כזה יקרה? שזה פשוט לא יעלה על הדעת?

והתשובה העצובה היא שמרבית הפגיעות (מעל תשעים אחוז מהן) מתרחשות בהדרגה. הגבולות מתכרסמים ומיטשטשים לאט לאט, שלב אחרי שלב. וכך דברים שנראים במבט מבחוץ פשוט הזויים – מרגישים נורמליים עבור מי שנמצא בתוך הסיטואציה.
ההבנה הזו של התהליך ההדרגתי של פגיעה הכרחית בשביל שנוכל לחנך למוגנות אמיתית.
ללמד את הילדים לצעוק כאשר מישהו עושה להם משהו רע – זה כלי פשוט לא מספיק יעיל. למשהו הרע הזה קדמו כל מיני דברים אפורים, בינוניים, טובים אבל מוזרים, קצת רעים, רעים בקושי, רעים באופן בינוני. ולהם היה צריך להגיב, לפני שקורה הדבר הרע מכל.
אם נוכל ללמד את הילדים שלנו לזהות את הגבולות כאשר הם מתחילים להיטשטש, ולספר לנו על כך. אם נגיב באופן מותאם ונדע לעצור חצית גבולות – נוכל בעז״ה להקטין את הסיכון לפגיעה.
שאלת השאלות, שנעסוק בה בעז״ה רבות בהמשך, היא איך עושים את זה. והתשובה היא גם פשוטה וגם מורכבת.
למה פשוטה? כי כל מה שצריך לעשות זה לשים לב להתנהגויות של חצית גבולות במהלך החיים הטבעי של הילד, לסמן אותן, ללמד אותו לזהות אותן, ולגרום לו לבוא אלינו כאשר הוא מרגיש שהגבולות שלו נחצים.
למה מורכבת? כי זה דורש הפנית קשב מצידנו, תיווך, והכי חשוב – דורש מאיתנו להיות האמא הזאת, שאפשר לבוא ולספר לה דברים.
שנזכה להיות,
שרי